לאחר שתקראו את הפסקאות הבאות, תוכלו להבין את הסיבה האמיתית להימנעותו של ילדכם, הימנעות שלא באה מתוך בחירה אמיתית, אלא דווקא מתוך חוסר-ברירה (חוסר יכולת לבחור)…

באופן נורמטיבי, לו היתה לילד היכולת התנועתית-מוטורית לשחק עם יתר הילדים, היה בוחר (חד-משמעית) במשחק! בדומה לבני האדם, גם בעלי-החיים בטבע עסוקים בראשית חייהם בהתנסות חושית-תנועתית. אם נתבונן בחיה ביתית כדוגמת חתול, נוכל לראות שגור החתולים עסוק במשחק מתמיד (סוג של 'השתובבות', הכוללת 'הזזת' חפצים קטנים בעזרת הגפיים הקדמיות ומרדף אחריהם, טיפוס, גלגול, קפיצה וכיו"ב). מטרת המשחק היא 'לצייד' את החתול בכישורים מוטוריים, תנועתיים ותפיסתיים, קריטיים לצורך התפתחותו והישרדותו במהלך החיים (תפיסת טרף לדוגמה, מצריכה בין היתר ריצה מהירה, תזמון מהיר ומדוייק ותיאום בין העין- לגפה). גם בני האדם, נולדים עם מס' מצומצם של רפלקסים פרימיטיביים וכתוצר של התנסות מוטורית-תפיסתית, בונים לעצמם סכימת גוף תקינה, לומדים 'להכיר' את גופם, ומשכללים כל העת את תנועתם. התנסות בתנועה מעשירה אותנו הן מוטורית, והן תפיסתית-קוגניטיבית (וכמובן, רגשית, חברתית, חווייתית ועוד..).

אם כן, משחק ותנועה מוטורית במהלך כל שנות הילדות, הם מרכיבים אבלוציוניים חיוניים ביותר, להתפתחות מוטורית-תפיסתית, קוגניטיבית, סוציאלית ורגשית תקינה (בהיבטים של פיתוח דימוי עצמי/ הערכה עצמית/ שפת גוף/ חוסן נפשי..).

ונשוב כעת לאותו מוטיב של ילד נמנע. ברור כעת, שלא היה בוחר לשבת מול המחשב, אילו היתה לו היכולת המוטורית לבצע את המיומנויות/ תפקודים הרלוונטיים למשחק כדורגל/ כדורסל או כל משחק אחר… מטבע הדברים, ברירת המחדל (אפשרות) הבודדת שעמדה בפניו היתה להימנע. מרבית הילדים מפסיקים להתנסות/ לשחק, לאחר שחווים כישלון (ולו בודד). ניתן אף לומר שבאופן פרדוקסלי, האינטליגנציה הגבוהה של אותו ילד 'פעלה לרעתו' במקרה זה, משום שהילד יצר לעצמו תסריטים שונים ומגוונים של 'מה יקרה אם…'? (אם אשחק ולא אמסור בצורה מדוייקת/ לא אקלע לסל וכו'…) ובכך, רק דחה על הסף כל אפשרות של גיוס מוטיבציה לנסות להשתתף במשחק הקבוצתי.

ילדים רבים המגיעים אלינו הם פרפקציוניסטים (ילד פרפקציוניסט/ ילדים פרפקציוניסטים)! גם אם ישנם קשיים מוטוריים/ ליקויים מוטוריים זניחים, התנסות מוטורית (השתתפות בפעילות תנועתית/ השתתפות במשחקי כדור ועוד..) מבחינת ילדים אלה היא ממש מחוץ לתחום (ילד נמנע/ ילדים נמנעים)! "אם אני לא שולט בכדור (כדרור/ בעיטה) בצורה מעולה, אני לא משתתף במשחק כדורסל/ כדורגל…". אצל ילדים אלה, מוטיב ההימנעות משמעותי יותר, אפילו בהשוואה לילד בעל קשיים מוטוריים משמעותיים יותר, שאינו פרפקציוניסט באופיו! ילדים אלה חייבים לקבל סיוע לשיפור היכולות המוטוריות (ברוב המקרים, טיפול פסיכולוגי או ייעוץ המתמקד בהפחתת השאיפה לשלמות/ ביטול המוטיב של הפרפקציוניזם נדון לכישלון מראשיתו ומהווה בזבוז זמן…). למרות האמור, במקביל לטיפוח כישוריו המוטוריים של הילד, אייל ציוני (בעל ניסיון של שנים רבות עם אלפי ילדים) יודע גם כיצד לדבר עם ילדים ממש 'בגובה העיניים' ולטפח גם את הדימוי העצמי (טיפוח דימוי עצמי) של כל ילד, באופן כזה שהילד יבין בהדרגה שגם הוא עצמו ממש 'עילוי ספורטיבי' (חשיבה ריאלית, שיש מאחוריה בסיס עובדתי, לשם שינוי…) ולפיכך, אין יותר סיבה להימנע ממשחק עם חברים!

כאמור, מספיקה לרוב הילדים התנסות שלילית אחת בלבד (זוכרים שדיברנו על אינטליגנציה גבוהה?) כדי להחליט שמעתה ואילך, משחק עם החברים 'אינו בא בחשבון'. מספיק שהילד מעד פעם אחת בעת ניסיון בעיטה לשער, או שבעט לכיוון ההפוך/ 'החמיץ' בעת שעמד מטרים ספורים בלבד משער ריק וכו' וספג עלבונות, כדי שבפעם הבאה יעדיף את המחשב כמקום מפלט בטוח יותר. לא משנה גם פרק הזמן שחלף מאז התרחשה ה'פאשלה'; זכרונם האפיזודי (זיכרון של 'אירועים'/ חוויות) של הילדים לגבי מפחי-נפש בסגנון זה הינו 'עמיד' למדי, והדבר בהחלט פועל לרעתם ומייצר דימוי עצמי נמוך/ חוסר ביטחון עצמי.

זוכרים את ההצהרה בה פתחנו?  יכולת מעניקה לילד חופש בחירה! ברור כעת, כי חופש בחירה, פירושו בחירה מתוך מספר ברירות מחדל, ולא בחירה קבועה להימנע.

ומכאן, מחובתו של כל הורה, לצייד את הילד ביכולות, שיעניקו לו את זכות/ חופש הבחירה וכפועל יוצא, ביטחון עצמי גבוה! הילד כבר יבחר בעצמו 'לאיזה כיוון לפנות', האם לשחק במשחק זה או אחר, או לא. אם הילד יבחר להימנע מהשתתפות במשחק מסוים, זו כבר בגדר בחירה לגיטימית משיקול ענייני (אולי משחק תנועתי אחר יותר מאתגר אותו…), ולא הימנעות מפאת חוסר יכולת.